חדשות האתמול

ושוב מגיעה העת לכתוב בבלוג, ושוב באות סוגיות ההווה כדי להעיב על האושר הצרוף שבצלילה אל תוך ים מילותיהם הזכות של חכמי ישראל מימים עברו.

השבוע, דומני, יאה לנו לעסוק בבעיית השתייה של בני הנעורים. פעם בכמה זמן מתפנות דקות אחדות במהדורות סוף השבוע של החדשות, ואחד הפתרונות האלגנטיים שאנשי התקשורת מצאו לבעיית הזמן האבוד הוא מיחזור של סוגיות חברתיות ישנות. לפתע, לפני מספר חודשים, אותן מהדורות סוף-שבוע יצאו כולן כאחת בידיעה מרעישה: בני-נוער (!) יהודים (!) בארץ-ישראל (!) שותים אלכוהול בזמנם הפנוי!

הכתבים ריאיינו בני-נוער ישראלים שסיפרו עד כמה הם אוהבים לשתות, ומה שגרוע מכך: עד כמה האלכוהול גורם להם להיות משוחררים וחסרי-עכבות!

"אבוי!", זעק בצדקנות הכתב. "אבוי!", זעקו בצדקנות המנחים באולם. "אבוי!", החרו-החזיקו ח"כינו ושרינו היקרים, והחלו ליזום שלל חוקים כדי להלחם בתופעה החדשה והמזוויעה.

הבעיה שלי, קוראים נכבדים, היא לא עם כנופיות של נערים אלימים ושתיינים או עם קמפיינים פרסומיים שנויים במחלוקת. הבעיה שלי היא עם נבחרי ציבור שמבזים את המסורת היהודית ארוכת-השנים של אלכוהוליזם ספרותי. אחת מתתי-הסוגות היפות יותר שיש לשירה הלירית להציע היא זו של שירי יין, ותת-הסוגה הזו אכן שרדה מאז העת העתיקה, וזכתה מאז לביטוי חוזר ונשנה בשירי הסביאה הסטודנטיאליים של הרנסאנס, והמשיכה להתגלגל בין התרבויות האירופאיות השונות. אפילו המוסלמים, שכידוע לא אמורים לעסוק בדברים כאלה, כתבו שירי הלל ליין.

ואם המוסלמים, שדתם אוסרת עליהם את השתייה, כותבים שירי הלל לכוחו של היין, מה מונע מהיהודים, שמחוייבים על פי דתם ללגום משהו לפחות פעם בשבוע ולהשתכר עד אבדן חושים פעם בשנה, לעשות את אותו הדבר בדיוק?

לקרוא את ההמשך »

אין לי ספק, קוראים יקרים, שאכזבתי אתכם מרה. בצער רב אני נושא את עיני הדומעות אל הכותרת של הבלוג, ומשפיל אותן בבושה כשהן שוזפות בשנית את תכניו. הרי הבטחתי חדשות, והבטחתי אותן מאתמול, ואבוי – עד כה לא פרסמתי פה דבר מלבד מספר הלצות סרות-טעם על התרבות הספרותית של משכילי אירופה בני דת משה. עת לבכות, רבותי, ועת לתקון. על אף שמדובר במעט מדי ומאוחר מדי, אנסה לספק את תאוותכם (המוצדקת!) לדברי חדשות אמיתיים מימים עברו.

אחד מאמצעי התקשורת החביבים שהיה קיים בעבר וחדל מלהתקיים במתכונתו הישנה הוא העיתון המאוייר. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, בזמנים שבהם הדפוס היה זול, ידיעת קרוא-וכתוב לא היתה דבר של מה בכך והטלוויזיה הייתה רעיון מגוחך ששייך לתחום המדע הבדיוני, העיתונים המאויירים סיפקו חדשות זולות ומובנות להמונים הנבערים. השימוש במונח "עיתון מאוייר" החל עוד באמצע המאה ה19, אם לא לפני כן, לציון עיתונים שהכילו בתוכם עוד דברים מלבד טקסט; עם זאת, העיתונים המאוייר מהתקופה המדוברת, דוגמת ה"טגודניק" הוורשאי או ה"ווי אילוסטרה" הפריזאי היו חיה שונה לחלוטין. אם בעיתונים מכובדים התמונה והכותרת נועדים לתמוך בטקסט של הכתבה, ובצהובונים המודרניים התמונה והטקסט תומכים לרוב בכותרת הסנסציונית, הרי שבעיתון המאוייר התמונה היא היא העיקר, וכל המלל – כותרת וכתבה – נועדו לתמוך בה, להסביר אותה ולספק הקשר.

כאן אנחנו מגיעים לבשר העסיסי של הפוסט, לנקודה שאליה אתם מדלגים ישירות מן הכותרת: דפים מתוך עיתון ארצישראלי מאוייר משנות ה-30 של המאה הקודמת. לקרוא את ההמשך »

קורא נכבד,

מהפוסטים הקודמים שלי, יכולת לחשוב שהבלוג הזה הוא מקום קליל והומוריסטי, ושאין לי שום מאוויים מלבד לשעשע אותך ואת הקורא השני. בלב כבד אני נאלץ למחות את ציפיותיך בהינף מקלדת, מתוך ידיעה ברורה שרוב הסיכויים הם שלאחר מכן אתה תעזוב את אתרי הקט ותלך לרעות בבלוגי זרים (לא אתה, קורא שני – עליך אני דווקא סומך שתשאר).

בצר לי, קורא יקר, אני נאלץ לחשוף אותך לסוגיה סבוכה, כואבת, מסבכת ומכאיבה, שמעמידה את הקיום שלנו כבני-אדם וכלאום בסכנה חמורה.

אוננות.

אני, כמובן, איני הראשון לטעון שמדובר בסנונית המבשרת את קץ הציוויליזציה. קדמו לי כל החז"לים למיניהם, שטענו חזור וטעון שהוצאת זרע לבטלה היא חטא בל יכופר. הדרשנים מצאו לזה תירוץ בחטא של אונן הקטן, וקבליסטים למיניהם גם הגדילו לטעון שאחת מן השדים אוספת את הזרע שיוצא לבטלה, נכנסת ממנו להריון ויולדת שדים חדשים. אלו הן כמובן טענות מיסטיות מטופשות, שכל בר-דעת יוכל להתעלם מהן בשמחה.

וכאן נכנס לתמונה עידן ההשכלה הברלינאית, פרק זמן מופלא של פתיחת האינטלקט היהודי בפני רעיונות המדע והנאורות האירופאיים. כאן הגיע הזמן לתת תוקף חדש ומדעי לאמונות התפלות הישנות, וזה בדיוק מה שמנסה לעשות הרופא היהודי אברהם בר שטרן בספרו "מזור ותרופה" שיצא לאור בברלין בשנת 1817, ונועד להזהיר את הנוער היהודי הרך והתמים מהסכנות החמורות הגלומות באוננות. הוא מתחיל את ספרו בהקדמה קצרה, שבסופה הוא נושא תפילונת לבורא עולם, שיעזור לו לכתוב בשלום ספר העוסק כולו, מכריכה לכריכה, אך ורק במעשה האוננות ובהשלכותיו.

…ויהי נועם ה' עלי ומעשה ידי כוננה עלי, אמן.

[כן, זה הולך להיות פוסט רווי ברמיזות זולות ובהומור ירוד. תחיו עם זה.] לקרוא את ההמשך »

כמו שכל בוגר אולפן יוכל להגיד לכם, עברית שפה קשה. היא אפילו יותר קשה כשאף אחד מסביבך לא מדבר בה ברמה של שפת אם, וכאשר היא נמצאת בעיקר על הכתב ובעיקר בטקסטים דתיים ואקדמיים. זה פחות או יותר היה המצב במאה ה-19, וכאשר משכילים יהודים בקשו להתכתב זה עם זה בשפת הקודש, הם גילו שבמקרה הטוב הם יכולים לדבר רק על דברים ברומו של עולם, ובמקרה הרע הם יכולים רק לצטט משכילים אחרים. אחד העזרים החשובים למשכיל המתחיל היו ה"איגרונים" – ספרי מכתבים בעברית שכתבו מלומדים ורבנים כאלה ואחרים, מהם אפשר היה ללמוד דבר או שניים אודות סגנון, אוצר מילים ומליצות.

לאיגרון גם היה מקום של כבוד בתעשיית ההוצאה-לאור העברית. מאחר ולא היו הוצאות ספרים כמו בימנו, המחברים היהודים היו נודדים בין ערים שונות ומחתימים "פרענומעראנטן" – נרשמים-מראש שהיו משלמים למחבר על הספר לפני כתיבתו כדי לאפשר לו להתקיים בצנעה עד שיסיים את הכתיבה. לאחר חודשים, כשהחיבור המובטח עוד לא יצא לאור, וכשאותם פרנומעראנטן החלו לאבד סבלנות ולדרוש את התמורה לכספם, יכול היה המחבר לבחור לזנוח את החיבור, ולפרסם תחתיו קובץ של העתקי המכתבים, הן הסתמיים והן העניניים, שהוא דלה ממגירות המכתבה, ועוד לטעון שהוא עושה זאת למען הפצת והאדרת הסגנון העברי.

האיגרון "דברי ספר" של המשכיל הליטאי משה קוקילשטיין הוא שונה במקצת. המטרה שלו, כמו זו של רוב האיגרונים, היא דידקטית, אך קהל היעד שלו אינו אנשים בוגרים אלא תלמידי בית ספר. ה"חמשה ושבעים מכתבים בין איש לרעהו, בין אב לבנו, בין אוהב לאוהבו" נועדו להיות כתובים, לפחות בתחילתם, בשפה פשוטה יחסית ולאפשר לאותם תינוקות של בית רבן להתכתב עם קרוביהם ועם חבריהם בשפת הקודש, כראוי ליהודים מודרניים. כתוצאה מכך, המכתבים הם לרוב אודות נושאים פשוטים: הזמנה ליום הולדת, בקשה לאיחור בתשלום ההלוואה, שאלה בדבר שידוך וכן הלאה. כאמור, העברית של אותה תקופה עדיין לא הייתה מצויידת היטב במלים ובמשפטים שעשויים לשרת צרכים שכאלה.

לקרוא את ההמשך »